האם הקריאה אל האותנטיות האישית, הבוקעת מיצירותיהם של רוסו, קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר, קאמי ואחרים היא גחמה רומנטית בלבד – או שמא הד למצוקת נפש אמיתית בתקופת דמדומים זו או אחרת?
האם נוכל להצית מחדש את ניצוץ זהותנו האישית מן האמונה האותנטית הלוהטת נוסח אברהם, אביר האמונה של קירקגור – או שמא נעדיף להתעורר במערת החילוניות בחברת זרתוסטרא של ניטשה וגיבורי הכפירה של קאמי, הרוקדים בחיוניות יצירתית גם על סף התהום?
מיהו ישראלי אותנטי?
שאלות אלה ואחרות מועלות בספר זה ונידונות בשפה בהירה השווה לכל נפש. הדיון רלוונטי במיוחד לאדם בשלהי המאה העשרים, המאה שרצחה את האלוהים ונותרה עם "צללי האל המת", דהיינו עם "איזמים" למיניהם, שרובם קרסו והכזיבו.
ממסקנות הספר: אם אידאל האותנטיות הוא פרי טירוף הדעת, על כולנו להיות קצת יותר מטורפים על־מנת למנוע את הבגידה ביקר לנו מכול – בעצמיותנו אנו; כל אחד מאתנו, רצוי שיערוך לעצמו במו ידיו את שולחנו הקיומי ויימנע מלהעניק זכות זו לאחרים; לא חשוב כל־כך מה קיבלנו בתורשה, בירושה, במורשה, ועל מגשי הכסף או העופרת של ההיסטוריה – חשוב הוא מה שעשינו עם מה שקיבלנו.
ומסקנה אחרונה, המנוסחת ברוחו של קירקגור, מופנית אליך, הקורא הפוטנציאלי: אם תקרא בספר זה – תצטער; אם לא תעשה כן – תצטער שבעתיים.
יעקב גולומב הוא פרופסור חבר לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ועורך מדור הפילוסופיה של הוצאת מאגנס.
עמודים מהספר
