סילבי קשת, אלופת הצליפה בעיתונותנו, אינה אלא גלגול מודרני של פסיכֶה מן האגדה ההלניסטית, וכך גם כינה אותה הצייר שרשם בקווים עדינים את קלסתרה המודפס על העטיפה. בהתגלותה הישראלית הפקיעה פסיכה את הקשת מידו של אמוֹר חברהּ, ובעליצות ובתבונה היא יורה על ימין וכל שמאל, וכל יריותיה פוגעות במטרותיהן. פצעי חציה השנונים הם פצעי אוהבת, ובזכות ייחוסה המיתולוגי הנעלה כבוד הוא להיפגע מקשת זאת, והנפגעים מידה הענוגה והמאומנת רשאים לשאת את צלקותיהם בגאון כאותות הצטיינות.
הנה כי כן מכונסת הגלריה של מיטב מטרותיה: שרים ואלופים, אישי ציבור וסופרים, בעלי שם ואלמונים שכמותם פוגשים בבית הקפה, במשרדים, בפינות הרחוב, בשיכונים האפורים ובטרקלינים הנוצצים של החברה הישראלית. אולי גם אתם, הקורא והקוראת, תמצאו את עצמכם בספר. בין כה וכה, הכול כאן מכרים ותיקים, אך מעולם לא ראיתם אותם (ואת עצמכם) ראייה כה נוקבת. פה הם דומים לעצמם יותר מאשר בחיים, פה כל אחד הוא התגלמות נאמנה, טהורה ומתומצתת של מינו, של סוגו של אישיותו. בגופו של כל אחד תבחינו בחץ השלוח המתנודד עם כל תנועה, ותמיד הוא תקוע במקום החולשה המיוחד והאופייני לבעליו. הנה הם עוברים לעינינו בתהלוכה ארוכה וססגונית, ספק חגיגית ספק מגוחכת, כמו בפינאלים הגדולים בסרטים של פליני, ובראשה צעדת קלילות פסיכה הקטנה והמקסימה, קשתה על כתפה, ואשפתה, עדיין מלאת חצים מחודדים להפליא, על גבה.
עמודים מהספר
