היבטים חדשים של הקבלה מוארים בספרו זה של משה אידל, המעמיד לקבלה פרשנות חדשה וחשובה. גישתו העיקרית של המחבר הִנה פנומנולוגית, והנחתו היא כי שני מוקדי העניין העיקריים של המיסטיקה הקבלית הם האקסטטי־דבקותי והתאוסופי־תאורגי: אלה הם שני עמודי התווך של הקבלה. את הגישה הפנומנולוגית משלימים דיונים היסטוריים, וכן נעשה שימוש בטקסטולוגיה ובפסיכולוגיה כדי לעשות צדק עם כל ההיבטים של טקסטים ורעיונות קבליים.
תוך כדי קריאה במקורות ראשוניים, ובהם כתבי יד רבים, מתאר אידל את המיסטיקה היהודית מימי הביניים ועד המאה התשע־עשרה. הוא מראה שהקבלה כוללת בתוכה מקורות עתיקים שהקדימו את התאולוגיה הגנוסטית; הוא מדגיש את שתי צורות היסוד של המיסטיקה היהודית – הדבקות והתאורגיה; והוא טוען שלאוניו־מיסטיקה תפקיד חשוב במגמות מסוימות של הקבלה, וכן שאת האלמנט התאורגי אפשר למצוא במקורות הרבניים המוקדמים ביותר. הספר מתאר בפירוט טכניקות מיסטיות הנוהגות בקבלה ומסיים בניתוח ההרמנויטיקה הקבלית ובסקירת ההיסטוריה של הקבלה, שכמוה ככתיבת היסטוריה זו מחדש.
משה אידל, חתן פרס ישראל לשנת 1999, הוא פרופסור בקתדרה להגות יהודית על־שם מקס קופר, החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
עמודים מהספר
