"טד יוּז החל לפרסם את שיריו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה... לכאורה, חזר למסורת האנגלית של כתיבה על נושא הטבע, אבל דווקא בשירת טבע מסורתית זו הוא הפך את המסורת על פיה. בשירתו לא נמצא רומנטיקה וגעגועים על יפי הטבע, על נאות דשא ושאר סממנים של שלווה ורוממות נפש. זו גם אינה שירה אלגורית, שבה הטבע ויצוריו משמשים משל לאדם. החי והצומח והאדם שווים בשירתו... זו אינה שירת טבע שבאה להקל על אירועי קורות חיים על־ידי העברתם לנוף, לצומח ולחי. עולמו השירי הוא עצמאי, ואין הבדל בין דומה ונדמה, בין המדמה ובין המדומה. החיים האכזריים והיפים, הארוטיים והרב־גוניים, הם מקשה אחת. טד יוז הפך את שירתו למעין מיתולוגיה פרטית, המאפשרת לו להתבטא בשירה וידויִית או אירונית. שירתו היא בבחינת דת טרום־דתית ובתר־דתית בעת ועונה אחת. הקדום ביותר עם העתידני ביותר, האישי ביותר עם האוניברסלי. ודווקא באלה יש מכוח המרפא שכל שירה גדולה חייבת להכיל בתוכה. שירתו היא מעצמה ספרותית, שהספרות האנגלית לא ידעה כמוה זמן רב. תרגומיה של סבינה מסג הם מדויקים מצד אחד ובעלי כוח רב מן הצד האחר. טוב שקורא השירה העברית מקבל שי זה."
יהודה עמיחי, יולי 1996
