אין זאת היסטוריה רשמית גדושת מספרים ועובדות יבשות, אלא תיאור חי של האנשים הגדולים והקטנים, בשמחותיהם וביגונותיהם, בהצלחותיהם, בכשלונותיהם, בגיחוכם. זאת הביוגרפיה של העיר העברית הראשונה, מאז נולדה בין חולות לכרמים ועד שבגרה לכרך של אורות ניאון ובתים רבי־קומות.
בלשונו השנונה והקלילה מעביר אותך נתן דונוביץ, שהיה בעל טורים קבועים בהארץ ("אדם בכרך", "הכרך שלי", "כוכבים ומזלות"), על פני העיר תל־אביב, בגילוייה ובמסתריה, בחמישים שנותיה ובמאות קילומטרים של חוצותיה.
דונביץ נוטל אותך לאספת הייסוד של שכונת אחוזת בית (הגרעין לתל־אביב), ומספר בסגנונו הקל על מאמצי היוזמים לרכוש קרקע, ליישר את החולות, להגריל את המגרשים, לבנות, לרצף ולהאיר. בתארו את שעותיה הקשות של השכונה־מושבה, את תקופת הגירוש, הוא מביא מסמך מזעזע בפשטותו, את עדותו של אחד שראה ושמע, כפי שנתפרסמה בהצפירה של הימים ההם. ובאות שנות השגשוג והגידול ואחריהן שנות משבר קשה, ושוב שנות גאות של העלייה מגרמניה. המחבר מכוון את פנסו אל אנשים ואל אירועים ובאמצעותם רואה אתה "עיר שוקקת על שמריה". דיוקנאות של ראשי העיר בכל תקופותיה מזה, ותיאור חיי יומיום מזה. ובסופו של דבר הטרקלין, הכרך. ושוב גלריה של טיפוסים ונופים.
זהו רומן מרתק של בטון, אספלט ורגשות.
