איאס

במחלוקת על נשקו של אכילס המת פוסקים שופטי צבא יוון לטובת אודיסאוס. איאס, שהיה השני לאכילס בגבורתו, נתקף בזעם על שקופח, ויוצא בלילה לנקום במצביאי הצבא. אלא שהאלה אתנה מכה אותו בתעתועים, ובמקום לתקוף את יריביו, הוא שוחט את הצאן והבקר שנלקח שלל. לאחר שהוא מגלה שנכשל במעשה הנקמה והביא על עצמו חרפה, מחליט איאס להתאבד. הוא פורש אל חוף הים וצונח על חרבו.

בחלקה השני של הטרגדיה מתנהל מאבק על מעמדו של איאס המת. מנלאוס ואגממנון דורשים שגופתו תושלך כמאכל לעופות, בעוד שטאוקרוס, אחיו החורג, ניצב לצד בנו הקטן של איאס ופילגשו, ומגן על גופת אחיו. בעימות מר זה מתערב אודיסאוס. דווקא הוא עומד על סגולותיו הנפלאות של יריבו, ובשם ערכים של כבוד למת ואחוות אנוש מאפשר את קבורת הגיבור. בטרגדיה זו משוחחות שתי תפיסות הרואיות: מחד גיסא נאמנות עקשנית וגאה לטבע הגיבור, לאהבותיו ולשנאותיו, ומאידך גיסא, גמישות ויכולת להשתנות לפי הצורך.

זה הספר העשרים ושלושה בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יווניים. המתרגם הוסיף מבוא והערות, וכן נספח ובו ארבע אודות של פינדרוס הנוגעות למיתוס איאס.