נִיקוֹל, בִּתָּם שֶׁל לוּלְיָנֵי הַקִּרְקָס, נוֹלְדָה יַלְדָּה קַלָּה כְּנוֹצָה. כְּשְׁמָלְאָה לָהּ שָׁנָה נָתְנוּ לָהּ הַלֵּיצָנִים בַּלּוֹן עֲנָק בְּמַתָּנָה, וְנִיקוֹל לֹא הִנִּיחָה אוֹתוֹ לְרֶגַע מִיָדָהּ. לְאָן שֶׁהָלְכָה – הַבַּלּוֹן הַגָּדוֹל וְהַלָּבָן שֶׁלָּהּ הָלַךְ אִתָּה. עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד קָרָה דָּבָר מֻפְלָא בְּאֹהֶל הַקִּרְקָס... רֶגַע, חַכּוּ רֶגַע! בּוֹאוּ נַעֲצֹר פֹּה, כִּי נִדְמֶה לִי שֶׁסִּפּוּר מְיֻחָד כָּזֶה טוֹב לְהַתְחִיל מֵהַהַתְחָלָה.
איורים: כריסטינה קדמון
